sivan:
שישי בערב, סופ”ש אחרון של בטלה גמורה לפני הלימודים
אכלתי חצי תבנית של עוגת קרם (עד שהתעצבנתי, מעכתי אותה וזרקתי לפח את המעט שנשאר), הכנתי סנדוויצים לא קונבצינואלים עם דברים שהבטן שלי לא רגילה לעכל, שתיתי לבד ועשיתי קצת ספורט כי הרגשתי די רע עם עצמי.
עכשיו יש לי בחילה נוראית, הבטן כואבת וקרוב לוודאי שלא אצליח להרדם בשעה הקרובה, שלא לדבר על לגרור את עצמי למקלחת.
כולם יצאו להנות ורק לי אין עם מי לדבר. שלא לדבר על מי שיקשיב.
מישהו אמר לי היום שבנות עם חבר לא אמורות לבלות ביום שישי לבד.
אני לא יודעת לגבי זה, אבל הן לפחות אמורות לקבל סמסים מחבר שלהן.
לריב עם חברה שלך בסופ”ש שלפני הגיוס זה גם כיף.
הוא צעק ‘בן זונה, דבר יפה עם החבר שלי’, נתן לי בוקס לפנים ואז כולם קפצו עליי.
עכשיו סיקרנת אותי ואני הולכת לחפש את יוליסוס אצלינו בספריה (תמיד כשאני נכנסת לשם אני פוחדת שהנברשת הזוועתית תקרוס לי על הראש אבל מה לעשות)
— מאת נהריינית (via
Ynet)
יופי של זמרת, אבל מה עם עזה?
אוי ואבוי
אני רואה בעיני רוחי גברים צורחים על טרמפולינות בניסיון להעלות לעצמם את הדירוג ברשת…
לך תסביר לאנשים שזה כל העניין (חוץ מהצילום עצמו כמובן) מבחינתי, להתגבר על הפחד ממה יחשבו ואיך יגיבו, ולהעיז לצלם. אז נכון, פיספסתי ככה לא מעט תמונות כי התביישתי. אבל אני עדיין לא נשבר, ונקווה שיום אחד אני אעיז לצלם את מי שבא לי מתי שבא לי.
— תומר ארזי, על צילום אנשים זרים;
פליקר
האיש, קלייד פרסלב, בן 49 ואב לילדה בת ארבע, אמר כי הדבר הראשון שיעשה יהיה לקחת את אשתו לטיול בהוואי ולשכור יועץ כלכלי.
במשך שנים תהיתי אם אותן התכווצויות נעימות באזור הנפש שהרגשתי עם כזו או אחרת היו למעשה אהבה, עד שהשתכנעתי שלו הייתי מאוהב באמת לא היה נותר לי עוד ספק. כל מה שנותר לעשות היה ללקט את פירורי הרגש שנותרו לי, לטרוף אותם כמו גווע ברעב.
